דפי הנצחה

אירמית נולדה באושה ב-30.6.1947 ליהודית (דיתה) זילביגר. היא התחנכה ולמדה בבית הספר המשותף ובשנת 1965 התגייסה לצבא. לאחר השחרור חזרה לקיבוץ והשתלבה במערכת החינוך.

כמו שמה המיוחד כן הייתה אירמית – ייחודית. כבר בשנת 1968 פנתה ללימודי נהיגה, כאשר היה מקובל שרק הבנים לומדים נהיגה, ובהתאם לצרכי הקיבוץ – זאת אומרת רישיון למשאית. פנייתה נדחתה כי לא היה בה צורך משקי. בשנת 1970 יצאה לכמה חודשים לשמש כנהגת של מרכז תנועת הצופים. המשך עבודתה לא אושר והיא יצאה לשנת שירות ובהמשך לשנת חופש, אחריה עזבה את הקיבוץ.

ב-1976 נישאה לשאול שריר, חבר קיבוץ שובל. יחד עם שאול קיבלה אירמית את ילדיו הבוגרים גלאי ונעמה, איתם הייתה בקשר מצוין לאורך כל השנים. בשנת 1978 נולד בנם הבכור של אירמית ושאול – נועם. בשנת 1981 עברו מקיבוץ שובל לאושה, וב-1982 נולד בנם השני יונתן (יוני).

אירמית המשיכה לעבוד כמטפלת בגילאים שונים, ביקשה לעבוד בחדר האוכל וראתה בעבודתה שליחות ציבורית – אבל תמיד חזרה לחינוך והייתה מטפלת מובילה. בשנת 1998 הצטרפה לצוות פלר"ם, ובשנת 2010 קיבלה על עצמה את ניהול "חוט השני", מרכז תעסוקה לקשישי הקיבוץ, וניהלה אותו עד לסגירתו ב-2019.

אירמית הייתה פעילת חֵבְרָה ותרבות. הרוח החיה ב"נמרודיה" (מועדון צעירים לא רשמי בשנות ה-70), משתתפת בהצגות, מארגנת חגים ואירועים כמו יום הַחֲבֵרָה ותערוכת אומנים מקומיים. אירמית שימרה את מסורת ריקוד ה"שר" בחתונות באושה – רקדה, ארגנה, ולימדה רקדנים חדשים. היא שמרה על התלבושות שלולא השגחתה מן הסתם היו נעלמות לנצח. כמו כן שימשה כמרכזת וועדת חֵבְרָה בתחילת שנות ה-90. בעלת חוש הומור ציני, מצחיקנית, אכפתית ומעורבת בחיי הקהילה.

לפני כמה חודשים אובחנה מחלתה. הדעיכה הייתה מהירה וקשה. בני משפחתה וחבריה טיפלו בה וליוו אותה במסירות. הלילה נגאלה מיסוריה, תם הכאב. תחסרי לנו בשבילי הקיבוץ ובקהילה.

תנחומינו לנועם, יוני, גלאי, נעמה והנכדים, למשפחה המורחבת באושה ובחוץ ולחברים הרבים.