(דברים על הקבר הפתוח)

נירה היא הצעירה שבמחזור הראשון של ילידי קיבוץ אושה, היחידה שנולדה כאן בשנת 1937. יש לציין כי בשנה זו נולדו מעט מאד ילדים בארץ ישראל המנדטורית כיוון שב-1936 החלו ערביי ארץ ישראל בפרעות אלימות נגד היהודים, מה שנקרא לימים "מאורעות 36'-39'", וגם תקופת "חומה ומגדל" שבמהלכה עלתה קבוצת אושה על הקרקע. משהחלו ההתנגשויות ב-1936, חששו יהודי ארץ ישראל להביא ילדים לעולם כי לא ידעו מה ילד יום. רק משנוכחו כי ניתן להתגבר על המצב חזרו לתהליכי ילודה נורמליים ושנת 1938 כבר הייתה משופעת במצהלות עוללים לאחר שנת "הבצורת" של 1937. מסתבר איפה, שהוריה של נירה, בתיה ולולק (אריה) סיגל לא היו שותפים לחששות הנ"ל, ומכל מקום הרצון להאדרת אונה ומניינה של קבוצת אושה ושל ארץ ישראל – גבר אצלם, אולי, על סכנות קיומיות למיניהן, שרווחו תדיר בארצנו הקטנטונת.

שלושה צאצאים הביאה לעולם משפחת סיגל: נירה, הבכורה אשר שמה מסמל את הניר, השדה הבתולי שניתן למייסדי אושה לעבדו ולטפחו. אחריה באה תלמה, המציינת את התלם הראשון שהם פתחו בניר שלהם. ולבסוף הבן, אסף, המעיד על כמיהתם ליבול מבורך שיאספו ביגיע כפיהם ברבות הימים.

בתיה טיפלה שנים רבות בתינוקות של אושה ואח"כ גם בגילאים אחרים. לולק ייסד את ענף מטעי הפרי / הנשירים שבשיאם כללו כרמי גפן וזית, עצי שזיף, אגס ותפוח לזניהם השונים. היה לו ידע מעשי ועיוני רב בענף ובמקצועות הנלווים. בימי עלומי הייתי כורם ונוטע בהדרכתו. כיוון שכבר אז נדבקתי בחיידק הביולוגיה, נהניתי "לדסקס" עמו רבות את רזי מדע התורשה, שהיה חביב עליו במיוחד ובו התעניין מאד. לולק נדם על משמרתו בענף שיצר, מחמת תאונה מצערת.

קשה לדבר על נירה בלשון עבר. גדלנו יחד לא מעט שנים באותם בתי ילדים. היא הייתה ילדה סקרנית, דעתנית ותוססת, ובורכה בכישרונות אומנותיים אותם הפגינה כבר משחר נעוריה. גם ליצירות של ספרות ושירה מגוונת רכשה אהבה מיוחדת, ואף כתבה בעצמה שירים.

בצה"ל שירתה בגדנ"ע ועם שחרורה חזרה מיד לאושה (המושג "עצמאות כלכלית" עדיין לא נולד). עסקה במלאכות ובענפים שונים, יצאה גם לפעילות בתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים", ואף הוכשרה בסמינר מיוחד לשליחים.

כישוריה האומנותיים תיעלו אותה לקורס תלת-שנתי בסמינר "אורנים" למורי מלאכת יד ואומנות שלאחריו עסקה בהוראה ובהדרכה בתחומים אלה במסגרות שונות של בית החינוך, חוגים לילדים, לחברות נוער ולמבוגרים. הייתה פעילה בתחום התרבות הקיבוצי, ביימה הצגות בר מצווה ותרמה לתוכן ולנראות של חגי הקיבוץ ולקבלת השבת שהייתה יקרה לה במיוחד.

בשנים האחרונות נתרופפה בריאותה, אך נראה היה שנכונו לה עוד שנים של חיים מלאי תוכן ומשמעות בתוכנו. אלא שהגורל הלם בנו בתדהמה קשה. עד יומה האחרון הייתה נירה ערה מאד להתרחשויות בקיבוץ המשתנה שלנו, ובשיחות שהיו לי עמה לפרקים הביעה צער על העלמותם של דברים שעמהם כה הזדהתה "בקיבוץ של פעם". אך היא הייתה מפוכחת לחלוטין, והבינה כי יש להשלים עם המצב החדש, ולהשתלב בו כמיטב יכולתה.

תנחומינו למשפחה היפה לדורותיה. הייתה לכם "אם מייסדת" שאתם זכאים להיות גאים בה. ואת, נירה, נוחי בשלוות עולמים לצד הורייך המייסדים, בין רגבי אדמת המקום שאותו כה אהבת, שבו נולדת, צמחת, גידלת משפחה והיית שותפה נאמנה לפיתוחו ושגשוגו. וכמאמר חז"ל: חבל על דאבדין – דלא משתכחין".