דפי הנצחה

טובה לביא , בת יצחק ודבורה אגסי, נולדה בכפר חיים במרץ 1926. טובה הגיעה לאושה כמורה שכירה בשנת 1948, התאהבה ביצחק לביא (איקה) ונישאה לו, לטובה ואיקה נולדו שני בנים: עופר וצור וביחד עם אביבה (בתו של איקה), גידלו משפחה לתפארת .

טובה הייתה פעילה בקיבוץ בוועדת התרבות, בוועדת חינוך, בחגים, בקריאה ובשירה . השבת לא הייתה נכנסת לאושה ללא "נטו צללים" של טובה. היא ניחנה בקול ערב ובאהבת השירה. טובה חינכה את תלמידיה למעורבות קהילתית. ראתה חשיבות גדולה לעובדה שהילדים ייקחו חלק בחיי הקיבוץ, בעבודה, בניקיון, במשק הילדים ובבית. כאמור הגיעה טובה כמורה שכירה לבית החינוך לגוש זבולון וקיבלה את כתה ב' לחינוך. כתה זו היתה ידועה ככיתה קשה כבר מכתה א'. הילדים חשבו שהגיע טרף קל, מורה צעירה, ללא ניסיון, אך חיש מהר נשבו בקסמיה והפכו ל"גרופיס" שלה עד כדי כך שהיו מסדרים את חדרה בהפתעה. וטובה, היא הביאה רוח אחרת, ישראלית יותר, חדשה יותר. היא לימדה שירים עבריים, סיפרה סיפורים מקומיים על ילדותה בכפר חיים, כיצד רכבה על חמור לבית הספר ותמיד טרחה לציין את "אחי הקטן" הטייס. דבר שהעלה את מניותיה מאוד. היא קראה לילדים את "אנשי בראשית" של אליעזר שמאלי. מחנכת בכל נפשה ומאודה. ביום הולדתה ה-85, הוקראה הברכה הבאה:

אני עומדת כאן בשם דורות התלמידים של טובה, נרגשת מהמעמד. כיתתנו, כיתה ב', הייתה הכתה הראשונה שלך בבית הספר הגושי שלנו, וזה היה לפני 62 שנים, בעיצומה של מלחמת השחרור. ההתחלה הייתה קשה: היינו כתה עם הרבה מופרעים שניסו לעשות לך "בית ספר". לא עבר זמן רב וכולנו הלכנו שבי אחרייך, בבית הספר וגם עם תום יום הלימודים. במיוחד זכורים לי טיולי הטבע ביער, בגבעות הפורחות ומסביב לקיבוצי הגוש. לימדת אותנו המון שירים ועשית אותנו לאוהבי שירה ושירים. הקפדנו לכתוב ב"כתב פנינים" כמיטב יכולתנו, כי את חינכת אותנו לשלמות ואסתטיקה וגם לכתוב ללא שגיאות. דורות התלמידים שלך פזורים בגוש, בארץ ובעולם שמחים תמיד להפגש ולהזכר איך היה אז. זכיתי שתחנכי גם את ביתי ולכן ברכתי כפולה ומכופלת. תזכי לבריאות ואושר. ניצה קרייתי.

בשנת 1982, אחרי 34 שנות עבודה, ביקשה טובה לפרוש מבית החינוך.

תקצר היריעה מלספר ולסכם את חלקה של טובה בבית החינוך, לפיכך בחרתי להביא קטע מדברי הפרידה של איציק לקח, מנהל בית הספר, ממסיבת הפרידה לטובה:

אם היינו נשאלים "כיצד ניכרת המורה הטובה?" היינו מעידים שהיא ניכרת בכך, שכל יום עבודה אפור ורגיל הוא לה יום חדש וראשון ומיוחד – והיינו מצביעים על טובה כהולמת את ההגדרה, ומעידים עליה את יומה האחרון בשנת עבודתה השלושים וארבע, ואת יומה הראשון בשנת עבודתה הראשונה.

טובה ביקשה להפסיק את עבודתה בהוראה ועל כן רצונה – כבודה, ולכבודנו למלא את בקשתה, ועל כן אנו עושים זאת בערב חגיגי זה וברוב עם כדי שבשם

תלמידייך, תלמידי תלמידייך, הורים, עובדי החינוך, עובדים ומורים בבית הספר, חברים במשקים ובמושבים, ועם כל הקהל הנאסף כאן נאמר לך בלב אחד שאי ברכה וקבלי תודה.

ואנו, כל הקהל שנאסף כאן להיפרד ממך רק נוסיף ונאמר, מורה טוב הוא מורה לחיים . אנו משתתפים בצער המשפחה. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים.